Post is pinned.

שימו לב, בסיפור הזה בטוח יהיו אלמנטים שיזכירו לכם סדרות מסוימות, סרטים או אלמנטים מסויימים אפילו של ריק. עם זאת אני מוכנה להישבע שחשבתי על הסיפור בזה לפני כמה שנים, והוא רק התפתח. לא העתקתי כלום מאף אחד.

-נא להיות נחמדים בתגובות.
-אתם מוזמנים להעיר לי על העלילה, ואני אולי אפילו אקבל בקשות ספציפיות.
-בלי ספאם, ובלי לפרסם פוסטים לא קשורים. אם יש לכם הערות חשובות אתם יכולים להעיר בפוסט.
-את פרקי הסיפור אני אפרסם בהאשטאג #קץ_האולימפוס .
-מדי פעם אני אפרסם טיוטות, עובדות או קטעי "בונוס", אם אני אראה שהפרק הבא מתעכב מדי.
3>

למה את לא ממשיכה להעלות את הפאנפיק?
אם את לא מתכוונת להמשיך תסגרי את הקהילה.......

לא, אני לא מתה.
תפסיקו להעביר דרכי ידיים!
אז, נלחצתי שאין לי מה לפרסם. בעקרון, יש לי שתי פרקים שאני אוציא לכם ברציפות כפיצוי. בינתיים, חיטטתי בארון של קלובר. הכותרת היתה רק "אל תראו לזאוס"
העיצוב הוא עיצוב המקור


משפחת האלים,
כן, משפחת האלים
הכי מלכותיים
ונאצלים

זאוס הוא המלך-
המושל הכי גדול.
פוסידון הוא אל הים,
והאדס אל שאול

אפולו אל השמש,
הוא בעצם החמה
אפרודיטה היא יפהפיה
וארס מלחמה

משפחת האלים,
כן, משפחת האלים
הכי מלכותיים
ונאצלים

הקטה אלת ערפול,
כישופ אפל, או מגיה
הסטיה אלת האח,
ואתנה אסטרטגיה

אז גם הם בתכל'ס פוצים,
הם נורא עוצמתיים
אז כדאי לכם לסתום ת'פה
או שאתם מתים ):

משפחת האלים,
כן, משפחת האלים
הכי חברותיים
ונפלא-אלים

#קץ_האולימפוס
טד

אישה צעירה רוכנת מעל שולחן כתיבה ורושמת בקדחנות. היא עוצרת, ממלמלת כמה דקלומים, וחוזרת לכתיבה הזריזה. מחוץ לחדרה המואר במנורה זעירה עומדת אשת ציפור רזה וסקרנית. האישה חוזרת על המתכונת כמה פעמים: מלמול, כתיבה. מלמול.
לפתע, כשהיא מזדקפת, פניה מלאות אימה.
"קץ האולימפוס," היא לוחשת לעצמה. "אבל... האם הוא בלתי נמנע?" שאלתה נותרת ללא מענה. היא מרחיפה את העט על הדף לשניות מעטות, ואז, כמי שקיבלה החלטה, היא סוגרת את הקלף. "היא לא תתגשם. אני מסרבת להעביר אותה. לא תהיה נבואה אחרונה."
היא לוקחת ערימה של עוד מגילות ועוזבת את החדר.
ההרפיה ממצמצת, פורשת את כנפיה ומסתלקת באיוושה.
עוד אחרי היא עוזבת נדמה שקול יבש מלחשש הבטחה;
הגורל לא יוותר מוחבא
מוטב להזהיר את הדור הבא

* * *

באופן אירוני למדי, מה שהעיר אותי לא היה החלום שלי, שעלה באש, אלא בת הארבע עשרה שקפצה על הגב שלי.
"אווץ'! קלובר!"
קלובר נופפה בדף מול הפנים שלי. היה כתוב בו 'מה רצית שאני אעשה, ארביץ לך עם פנקס עד שתתעורר?'
"למה אני צריך לקום בכלל?"
קלובר שרבטה במחברת שלה משהו והושיטה אותו אל פני.
'כירון כינס אסיפת חירום.'
"מה?" זה לא קרה כבר כמה שנים. "למה?"
היא קישקשה עוד משהו קצר. קראתי את המילה כמה פעמים לפני שהתעשתתי.
זה לא קרה כבר כמה עשרות שנים.
'נבואה'

Wait while more posts are being loaded