Profile cover photo
Profile photo
פרויקט ונוס
94 followers -
פרויקט ונוס מציע גישה לבנייה מחדש של החברה במונחים הומניים. שיחזור הסביבה שהרסנו במהלך השנים, העלאת רמת החיים ואיכות החיים לכל בני האדם, ללא התייחסות לדת, גזע, מין, לאום או כל הפרדה מלאכותית אחרת, יצירת חברה בת קיימא ובניית דרך חיים הראויה לאדם, כך שכל אחד יוכל להגיע לפוטנציאל הגבוה ביותר הטמון בו. לימדו על פרויקט ונוס באתרנו בעברית: http://www.DiscoverVenus.com/
פרויקט ונוס מציע גישה לבנייה מחדש של החברה במונחים הומניים. שיחזור הסביבה שהרסנו במהלך השנים, העלאת רמת החיים ואיכות החיים לכל בני האדם, ללא התייחסות לדת, גזע, מין, לאום או כל הפרדה מלאכותית אחרת, יצירת חברה בת קיימא ובניית דרך חיים הראויה לאדם, כך שכל אחד יוכל להגיע לפוטנציאל הגבוה ביותר הטמון בו. לימדו על פרויקט ונוס באתרנו בעברית: http://www.DiscoverVenus.com/

94 followers
About
פרויקט's posts

Post has attachment
בית היוצר של פרויקט ונוס ישראל מזמין אתכם להרצאת הדגל המאלפת על מה העתיד יכול להיות, אם נבחר לעשות כן!

בערב של ה-26.03, בחללית (רחוב הירקון 70 ת"א), פעיל הליבה של הפרויקט יונתן גן מור, ייתן לכם טעימה ממה שיש לפרויקט ונוס להציע ולמה הוא מציע זאת.

פרויקט ונוס הוא פרויקט שאפתני שמדבר על בניית מציאות אלטרנטיבית למציאות בה אנו חיים היום. לצד הקדמה הטכנולוגית והשינויים החברתיים שמלווים אותנו במאות השנים האחרונות, העולם היום נמצא באחת מנקודות המשבר הגדולות בהיסטוריה. בני האדם מזהמים כל חלקה טובה, המשאבים הולכים ומדלדלים, האלימות וחוסר הסובלנות גואים ומשברים כלכליים וחברתיים פוקדים אותנו על בסיס קבוע.

האם זהו גורלנו? האם זהו טבע האדם? האם נידונו להביא על עצמנו כליון?
ומצד שני, האם ניתן לחיות במציאות בת קיימה, תוך התחשבות סביבתית,
ולבנות עולם שלכולם יהיה בו את כל מה שהם צריכים כדי לחיות חיים מאושרים ומלאים?

פרויקט ונוס בוחן את השאלות הללו לעומק והוא לא מפחד להציע פתרונות. הוא מציע חשיבה חדשה לחלוטין על המציאות שלנו ומתייחס לעומק לכלל האספקטים השונים של החברה כולל ממשל, לאומיות, חוק, כסף, כלכלה, טכנולוגיה, סדר חברתי, התנהגות אנושית, סביבה ועוד.

בואו עם ראש פתוח והרבה שאלות!



Post has attachment

אחד הדברים המעניינים שמייחדים את החברה שאנחנו חיים בה היום, היא העובדה שמייחדים ימים לאירועים ונסיבות שמנסים לומר אמירה מתקדמת כלשהי לגבי החברה. יש את מצעד הגאווה, בארה"ב מציינים את חודש ההיסטוריה השחורה, ופעם בשנה יש גם את יום האישה שאותו מציינים בכל העולם.

אבל בחברה באמת מתקדמת, במקום לציין את "יום האישה", היו עושים דברים אמיתיים שפותרים את הבעיות שהיום הזה מנסה להסב את תשומת הלב אליהן מלכתחילה. כי כשיש לכם חברה שמשתמשת במילים כמו "חופש" ו-"דמוקרטיה" אבל מפלה קבוצות מסוימות על פני אחרות – מה זה בעצם חופש ודמוקרטיה? אלה רק מילים. כמו שאנחנו נוהגים לציין, בוודאי שאנשים לא חופשיים, משום שהם רק חופשיים כפי שכח הרכישה שלהם מאפשר להם; הם חיים בדירה שהם יכולים להרשות לעצמם, ומקבלים את הטיפול הרפואי שהם יכולים להרשות לעצמם. זו לא חברה חופשית.

ואם נולדת לנו תינוקת ואנחנו מתחילים לקרוא לה "הנסיכה הקטנה", שמים לה כובע ורוד, וקונים לה בובה וערכת בישול צעצוע, היא כבר לא יכולה להיות חופשיה בשום צורה – אנחנו כבר מתכנתים אותה לתפקיד מסוים בחברה. כשאנחנו מראים לה סרטי דיסני, שבהם הבחורה מחכה לנסיך שיציל אותה, אנחנו מתכנתים אותה. למה היא מחכה לנסיך? למה היא לא מפשילה שרוולים וניגשת לעבודה? כי נשים וגברים הופרדו בחברה הזו, לתפקידים ספציפיים. אבל מה שהיינו עושים, בחברה מתקדמת, זה מייצרים יותר סרטים שבהן האישה היא הדמות הדומיננטית, לא רק הגברים כל הזמן, במקום להקדיש יום לדבר על כך שנשים צריכות להיות חזקות – תצרו יותר סרטים כאלה ותיצרו להן מודלים לחיקוי של נשים חזקות. אין מספיק כאלה היום, ביחס לעשרות אלפי מודלים לחיקוי של גברים חזקים.

אם בכל יום שאתם פותחים טלוויזיה ויש פרסומות, ובחלק ניכר מהן מוכרים בגדים, בשמים, תכשיטים, מוצרי קוסמטיקה, צבע לשיער, קרמים נגד הזדקנות... אתם מייצרים נשים שעוסקות בטיפוח ובמראה החיצוני שלהן חלק ניכר מזמנן הפנוי, במקום לעשות משהו משמעותי, ולהעשיר את חייהן. זה נוגע גם לגבי גברים. אנשים היום, נשים וגברים כאחד, יוצאים לעולם מסורקים, לבושים מתוקתק ונקיים, אבל מבפנים הם מטונפים לחלוטין. הם עדיין מחזיקים בערכים אליטיסטיים, גזעניים, סקסיסטיים ומיליטריסטיים שמייצרים את רוב הבעיות היום - אבל הם נראים נהדר... הדבר בו החברה שלנו באמת צריכה להעסיק את עצמה הוא טיפוח שכלם וערכיהם של אנשים. לא המראה החיצוני שלהם, אלא הדרך בה הם חושבים.

אז כשאנשים אומרים: "אין מה לעשות, ככה זה נשים, הן מתעניינות בדברים האלה", זה לא נכון. זו הדרך שבה הן גדלות בחברה הזו. כשנערה מגיעה לגיל מסוים ואמא שלה אומרת (וזה סיפור אמיתי): "למה את לא מטפחת את עצמך יותר? איך תמצאי גבר ככה? גברים אוהבים אישה מטופחת!" היא נתונה לפרופגנדה תרבותית. אל תאשימו את האמא, היא התוצר של הפרופגנדה של אמא שלה, ושל החברה עצמה. וזה מה שאנחנו עושים היום לנשים, מכל כיוון. בסרטים, בפרסומות, בדגש על המשקל הנמוך שהופך נשים לאנורקסיות... אנחנו מייצרים את כל הבעיות האלה מלכתחילה.

אבל מה יעשו חברות מוצרי הטיפוח? הן לא מתעניינות ב"יום האישה", הן מתעניינות בלעשות כסף. אז איך אפשר לדבר על זכויות נשים בלי לדבר על המערכת הכספית שאנחנו חיים בה? מה שאנשים צריכים להבין הוא שכל עוד כסף הוא תמיד השורה התחתונה, עסקים, גם אם הם יעשו קמפיין ליום האישה, בשורה התחתונה ינצלו כל נורמה חברתית, בין אם היא מועילה או מזיקה, וינציחו אותה, בשביל רווח כספי. באמת לא אכפת להם מההשלכות החברתיות. זה קשה מאוד לקחת אפילו את הצעד הקטן ביותר קדימה לעבר קידמה, כשיש אנשים שמרוויחים מהמצב הקיים. מעט מאוד אנשים חושבים על זה היום.

אז כשאנשים מדברים על כך שנשים וגברים צריכים לקבל יחס שווה, זה לא יקרה כל עוד אנחנו חיים בחברה שבה נשים וגברים כבר הופרדו. מרגע לידתם, נשים וגברים מקבלים יחס אחר. אם אישה שוכבת עם 2 גברים, היא ישר הופכת ל"שרמוטה". אם גבר שוכב עם 10 נשים הוא "דון ז'ואן". מי כתב את הספר הזה ושכמוהו? הגברים. לזה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שהחברה הזו מלאה ביותר חרא מאשר עוף ממולא בשבת.

אם לחלקכם עדיין יש קושי עם הנושא - באיים הפולינזים, לפני כ-70 שנה, כולם היו מסתובבים ערומים. וכשגברים היו מדברים עם נשים, הם מעולם לא היו מביטים לאישה בחזה או בישבן – רק בעיניים. משום שהם היו שוחים עירומים מילדותם ועד בגרותם, והם לא פיתחו התייחסות מיוחדת לגוף האישה. וכשאישה הייתה עוברת ליד שני גברים, הם מעולם לא היו מתלחששים "היי, תסתכל על זאת, איזה שדיים..." - אף פעם! ואם הייתם מציגים בפניהם תמונות של נשים ערומות לא הייתה לזה משמעות עבורם. זו הדרך שבה הם גדלו שיצרה את המצב הזה. אז כשאנשים מדברים אתכם על "טבע האדם", "ככה זה גברים", "ככה זה נשים", הם לא יודעים מספיק על הגורמים שמעצבים את ההתנהגות של האדם, ואת יסודות התרבות שלהם עצמם.

אז החברה שאנחנו חיים בה, על אף שהיא מכנה את עצמה "החברה המודרנית", "העולם הנאור", ובעוד כל מיני שמות תואר מחמיאים, היא פרימיטיבית ונחשלת בכל הנוגע לעיצוב החברתי שלה. המנהגים שלנו, ההרגלים החשיבתיים שלנו, הנורמות שלנו, השפה שלנו, כולן עוצבו בעבר הרחוק והם טרם עודכנו. אנו ממשיכים לסחוב איתנו נוהגים וערכים מזמנים פרימיטיביים, כמו גם את המערכת הכספית עצמה.

אז אם אתם רוצים חברה שבה האישה היא לא תכשיט שהגבר מסתובב איתו, אם אתם רוצים חברה שבה נשים וגברים הולכים לעבוד בכל סוגי העבודות, ומרוויחים שכר שווה, אם אתם רוצים חברה שבה גברים לא מסתובבים כל היום ומוטרדים מכך שהם לא קיבלו מספיק מין, ומטרידים נשים, אם אתם רוצים חברה שבה לא צריך "יום האישה", משום שנשים וגברים מקבלים יחס שווה, אתם צריכים להתחיל לחשוב על מערכת חברתית חדשה לגמרי. ובמקום לעבוד כארגונים נפרדים: אחד למען "שוויון בחלוקה", אחר למען זכויות נשים, זכויות מיעוטים, איכות הסביבה – לעבוד על המערכת עצמה, שמייצרת את הבעיות האלה מלכתחילה. לקטוע את מעגל הקסמים הזה שבו התרבות מנציחה את עצמה, ולעצב חברה שדואגת לאדם. חברה שבה הבעיות האלה לא קיימות.

פרויקט ונוס מציע מערכת חברתית שלוקחת את כל ההצהרות על גבי נייר, כל מגילות זכויות האדם, כל ימי הציון למגזרים שונים בחברה, כל ההרגלים המילוליים של רפורמטורים חברתיים, והופכת אותם למציאות.

קשה מאוד לרדת לסוף דעתנו במאמר אחד, ואנו מזמינים אתכם להעמיק עוד בהצעות של פרויקט ונוס.

אם אהבתם, שתפו את הפוסט, עשו לנו לייק, ואם התעניינתם ועדיין לא הגעתם לערב המבוא של פרויקט ונוס, אתם מוזמנים לסמן את הגעתכם ולהישאר מעודכנים באיוונט: https://goo.gl/mQ3Th7
Photo

Post has attachment

Post has attachment

Post has attachment

"אנחנו חיים בזמנים משונים. אירועים יוצאים מגדר הרגיל ממשיכים לקרות, ומערערים את יציבות העולם. פיגועי התאבדות, גלים של פליטים, דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, אפילו ברקזיט. אך אלו שבשליטה נראים בלתי מסוגלים להתמודד איתם. ונדמה שלאף אחד אין חזון לסוג שונה או טוב יותר של עתיד." כך פותח אדם קרטיס, את סרטו "היפר-נורמליזציה" (HyperNormalisation), בפסקה שמבטאת את רוח-התקופה שאנחנו חיים בה בצורה מוצלחת למדי.
בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, בניגוד לכל הלחצים שהפעילה האליטה התרבותית והממסדית בארה"ב למען בחירתה של הילרי קלינטון, מבטאת את הבוז העמוק שחשים רבים בציבור האמריקאי לממסד ולתהליכי הגלובליזציה והסחר החופשי שלוקחים את מקומות עבודתם. לציבור נמאס מפוליטיקאים מלאכותיים וממסדיים שמבטיחים הבטחות שלא יקיימו. בדומה לברקזיט, אנשים אמרו לעצמם: "אנחנו לא יודעים אם הדונלד טראמפ הזה באמת יעשה מה שהוא אומר, אבל נראה שהממסד מאוד שונא אותו, אז אנחנו נצביע עבורו". כמו שתיאר זאת מייקל מור בסרטו החדש "טראמפ-לנד": "בחירתו של טראמפ תהיה ה"לכו תזדיינו" הגדול ביותר שתועד אי-פעם בהיסטוריה האנושית. וזה ירגיש טוב". הוא מתייחס כמובן לדרך בה הציבור האמריקאי עשוי להצביע לטראמפ כהתרסה נגד הממסד. המשך המשפט של מייקל מור, שצוטט פחות, מתייחס לכך שהציבור עשוי להתחרט על כך, בדומה לברקזיט, יום לאחר מכן.
אבל כפי שקרטיס מתאר בצורה מדוייקת, אנחנו חיים בזמנים של היפר-נורמליזציה. חיים בנסיון לייצר נורמליות ע"י התקדמות ב"אוטומט" בזמן שכולם יודעים שהמערכת מזוייפת. כולם יודעים שהיא קנויה. כולם כבר איבדו את האמון בממסד. אבל אף אחד לא מכיר אלטרנטיבה טובה יותר. אז כולם נאלצים לייצר העמדת פנים של חברה מתפקדת, ומאמינים לה. את העמדת הפנים הזאת כינה אלכסיי יורצ'ק "היפר-נורמליזציה", בספרו "הכל היה לעד, עד שלא היה עוד: הדור הסובייטי האחרון". בסרטו, קרטיס מתאר את אותה התחושה בקרב רבים בברה"מ בימיו האחרונים של המשטר הסובייטי, ששום דבר מסביבם לא אמיתי. ושכולם יודעים את זה, אבל אין חזון אלטרנטיבי, אז הם נאלצים להיכנע להעמדת הפנים ולהאמין לה.
אל לנו ליפול למלכודת הזאת. בואו נהיה כנים עם עצמנו. המערכת שאנחנו חיים תחתיה היא ישנה וצריכה להיות מוחלפת. ב-2008 נפלה מסיכה אחת מפנינו. הקפיטליזם בדרך החוצה כמערכת כלכלית. 8 שנים מאוחר יותר, ומלבד הרבה שכנוע עצמי, אין לנו שום דבר טוב באמת לטעון לטובתה של הכלכלה הגלובלית. החובות גדולים יותר, הצמיחה לא הגיעה, ונתוני האבטלה הם רק ביטוי נוסף להלך-התקופה: בעיקר העמדת פנים. ב-2016, עם בחירתו של דונלד טראמפ, זו אולי עשויה להיות השעה להתחיל לדבר גם על הכשלים של האידאה הדמוקרטית המיושנת, שעל-פיה אנו משכנעים את עצמנו ומניחים שלציבור יש את היכולת להשתתף באופן רציונלי בתהליך קבלת ההחלטות ע"י בחירתם של נציגיו בפוליטיקה.
באחת מיצירותיו הטלויזיוניות, "המאה של העצמי" (The Century of the Self), הציג קרטיס תמונת מראה גם מול הרעיון המיושן הזה, כשהוא סוקר את ההיסטוריה של יחסי-הציבור והדרך בה עלייתן של קבוצות המיקוד והסקרים, איפשרו למתמודדים לנשיאות לצבור פופולריות בעזרת התחבבות על ההמונים ברמה האישית, וללא שום קשר לאידיאולוגיה. הנשיא היה מקבל תדרוך מאנשי יחסי הציבור שלו שהציבור נושא עיניו אל שחקני גולף, וכתוצאה מכך נשיאים אמריקאים רבים הראו עצמם מצטלמים כשהם חובטים בכדורי גולף, והפופולריות שלהם עלתה בהתאם. השפה, המנהגים, ואפילו המדיניות, הפכו מלאכותיים לחלוטין. כשלונות של מדיניות שעלתה עקב תמיכה ציבורית זכו לזעם הציבור לאחר מכן. חוסר הרציונליות של חוכמת ההמון הייתה ברורה מתמיד. זו הייתה תחילתו של עידן חדש באבולוציה של השיטה הדמוקרטית, עידן ציני להחריד, וגם מסוכן, שהוכתב ע"י ההתקדמות בידע הנצבר במדעי ההתנהגות. התקדמות שהשאירה את המאמינים בדמוקרטיה מאחור, תחת האשליה שהם עדיין נמצאים בסוג של שליטה, בשעה שהתחכום במניפולציות שהממסד מסוגל לבצע עליהם עולה ומתפתח מיום ליום.
רבים (כמו Tomer Persico) רואים בטראמפ כביטוי למשבר בליברליזם המערבי, אחרים רואים אותו כמשבר עצמו. זאת מאחר שהוא נבחר על אף שעבר כמעט על כל הכללים של הנימוסים והמוסר שהוכתבו ע"י תנועת השמאל הפרוגרסיבי העולה וכללי הפוליטיקלי קורקט שהפכו הנחת מוצא למה שנכון וצודק. אבל את בוחריו של טראמפ כל זה לא מטריד במיוחד. יותר חשובה להם העבודה שלהם. יותר חשובים להם דבריו של טראמפ על השחיתות של הממסד, על הדרך בה הוא משתמש בתקשורת נגדו. כנגד הרטוריקה הזו, הילרי הייתה המועמדת הגרועה ביותר, ורבים מאמינים שסנדרס היה היחיד שיכל באמת לתת לו פייט אמיתי, בדיוק משום שהיה אנטי ממסדי. סנדרס וטראמפ, הם המייצגים האמיתיים של רוח-התקופה, שעל פני השטח עוטה מעטה של נורמליות עם דיווחים על ירידה בנתוני אבטלה, והתחזקות מדדי המניות, אך מתחת לפני השטח בוערים כוחות שדורשים שינוי. כוחות שהממסד איבד את שליטתו בהם. כוחות שרואים מעבר למניפולציות הסטטיסטיות והזרמות הכספים של הבנק הפדרלי. עבורם המערכת הזו לא עובדת, לא משנה מה יספרו להם בטלוויזיה.
אבל הבחירה בטראמפ היא לא רק המשבר של הליברליזם בגלל הרטוריקה הגסה והוולגרית שלו. בדיוק כפי שעלייתה של תנועת יחסי הציבור מאתגרת כיום את ההיגיון של הרעיון הדמוקרטי, עבור רבים, התעוזה לבחור במועמד כ"כ אימפולסיבי ולא צפוי, היא מעשה בלתי רציונלי בעליל. ויחד עם הברקזיט, היא סודקת סדק נוסף בהיגיון האנכרוניסטי של השיטה הדמוקרטית - דמותו של האדם הרציונלי. היא מראה שוב, שהבחירות הדמוקרטיות לא מבטאות חשיבה רציונלית בקרב הציבור, אלא במידה רבה יותר, הן מבטאות זעם, בורות, גזענות, ואת היכולת להיות נתון למידה רבה של מניפולציות פופוליסטיות בידי קופירייטרים, יועצים אסטרטגיים ואמני ספין מתוחכמים. וכולנו יודעים את זה, אבל כשנגמרות הבחירות איכשהו, באופן מעניין, שימו לב איך כולנו עוטים חזרה את גלימת הממלכתיות, וחוזרים לדבר על כך ש"העם אמר את דברו". כולנו יודעים שהמערכת מזוייפת, אבל לא מכירים שום דבר אחר. הנורמליזציה נמשכת, ומתקבלת ע"י כולם כאמיתית: "היפר-נורמליזציה".
פרויקט ונוס הוא חזון לעתיד טוב יותר בעידן שמשווע לחזון כלשהו. הוא מזמין את הציבור הרחב לדיון בנושאים החשובים ביותר שעומדים על הפרק, ואשר מעצבים לנגד עינינו, את העולם שאנחנו עתידים לחיות בו בשנים הקרובות, ואת עולמם של ילדינו. אם יש משהו שבחירתו של דונלד טראמפ צריכה להאיר בפנינו, הוא את הצורך הבוער של כולנו להתעורר. אם לא נעשה את החשיבה שלנו בעצמנו, אנשים אחרים יעשו את החשיבה שלנו בעבורנו, ואולי התוצאה עשויה להיות סוג חדש של פשיזם.
אנחנו מזמינים אתכם לעשות לייק לעמוד שלנו ולעקוב, ולהצטרף לדיון ולכוחות המקדמים את הרעיונות של פרויקט ונוס. זה תלוי בכם.
Photo

Post has attachment

Post has attachment
מאמר מתורגם מעיתון The Guardian, עיתון בעל אתר החדשות השישי בגודלו בעולם:

רובינו תוהים מה היה קורה אם לא היינו צריכים לעבוד - אם יום אחד היינו מתעוררים ומגלים שזכינו בלוטו, למשל. אנו משעשעים את עצמנו עם פנטזיות על רכישת מספר בתים, טיולים מסביב לעולם או שחקני הכדורגל שנחתים אחרי שנקנה קבוצת ספורט מובילה. עבור רבים מאיתנו, החלק המפתה ביותר באותן הפנטזיות הוא החופש לעשות מה שבראש שלנו, מתי שנרצה ואיך שנרצה.

אך תארו לעצמכם כיצד אותה פנטזיה עשויה להשתנות אם כולם היו מקבלים חופש מהסוג הזה. יום אחד, בעתיד הלא-כל-כך רחוק, מכונות תוכלנה לבצע את רוב המטלות שאנשים מבצעים כיום. בתנאים כאלו, עולם ללא עבודה אמור להיות אפשרי ועשוי להפוך למציאות. טכנולוגיה עוצמתית כזו - רובוטים שפועלים לטובת כולם, לא רק לטובת העשירים - תוכל לשחרר אותנו מהצורך להיכנע למציאות השוק החופשי ומהמאבק לשרוד כלכלית.

כמובן, במצב כזה יהיה עלינו לחשוב מה לעשות, לא רק עם עצמנו והזמן הפרטי שלנו, אלא גם עם אחרים והזמן שאנו מבלים במחיצתם. כשם שטופס לוטו מנצח אינו משחרר את האדם שמילא אותו משלשלאות המצב החברתי, הרובוטים החכמים שיעבדו במקומנו לא יצליחו במטה קסם לגרום לכל אנשי העולם להשלים, להסתדר ולהתחבב אחד על השני. מעבר לכך, יהיה עלינו להתחיל לבנות את המוסדות החברתיים הנחוצים להישרדותנו בעולם שכזה הרבה לפני שעבודה אנושית תהפוך ללא רלוונטית.

למרות התקדמות מרשימה בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית, אנו שחיים כיום ככל הנראה נמשיך לעבוד כרגיל עד הפנסיה. בעוד שטכנולוגיות בסגנון Star Trek ושמרטפיות רובוטיות נותרות דורות קדימה, המהפכה הדיגיטלית כבר כאן ומתחילה לזרוע תוהו-ובוהו. כלכלנים ופוליטיקאים מוצאים עצמם שוב ושוב חסרי אונים אל מול מאבקי עובדים בעשורים האחרונים: העלייה הזעומה בשכר המינימום, חוסר-השוויון הגדל והמגמה ההולכת ומתחזקת של זרימת ההכנסה הלאומית לטובת הכנסות פאסיביות של בעלי הון, כמו רווח מעסקים ושכירות מנדל"ן, במקום לטובת משכורות לעובדים. האשם העיקרי הוא הטכנולוגיה. המהפכה הדיגיטלית עזרה להתניע ולקדם את תהליך הגלובליזציה, מיכנה עבודות שגרתיות ומונוטוניות רבות ואפשרה לצוותים קטנים של עובדים מיומנים לנהל מטלות שפעם דרשו עשרות אם לא מאות עובדים. התוצאה היתה ועודנה מחסור אדיר במקומות עבודה לכוח עבודה אנושי, שהמערכות הכלכליות בקושי מצליחות לעכל.

שווקי העבודה נאלצו להתמודד עם הבעיה הזו בדרך היחידה שנותרה להם: לאנשים שמחפשים עבודה אין ברירה אלא להתפשר על שכר נמוך להחריד. מנהלים מושכים בכתפיהם ומשתמשים בכוח עבודה אנושי כדי לבצע עבודות שיכולות להתבצע על ידי מכונות. קמעונאים גדולים וחברות שילוח אינם ממהרים להפוך את מחסניהם לרובוטיים, כל עוד יש תורים ארוכים של אנשים המוכנים להזיז ארגזים מפינה א' לפינה ב' תמורת גרושים. משרדי עורכי דין דוחים תוכניות של השקעה בטכנולוגיית סריקה וניתוח מסמכים מתקדמת מאחר וקל מאוד לשכור עובדי משרד בזול. באופן אירוני, הסימפטומים הראשונים של תחילת עידן השפע הטכנולוגי הם צמיחת העבודות בשכר-נמוך וסביבות עבודה לא-יעילות. הבלאגן הזה מרמז לנו כמה מורכבים עתידים להיות התכנון והבנייה של עולם ללא עבודה. האתגר הקשה ביותר שמהפכה כלכלית כזו מביאה עימה הוא אינו יצירת טכנולוגיות קסומות חדשות, אלא העיצוב מחדש של החברה שלנו כך שנוכל להשתמש לטובה באותן הטכנולוגיות תוך כדי סיפוק צרכיהם של כל העובדים. עד כה, אנו נכשלים בכך.

כהכנה לעולם ללא עבודה, עלינו לתהות ולחשוב מחדש על התפקידים ש'עבודה' ממלאת בחברה שלנו, ולמצוא לה תחליפים פוטנציאליים ראויים. בראש ובראשונה, אנו משתמשים ב'עבודה' כדרך לחלוקת כח רכישה (כסף); כדי לתת לנו את הבצק לאפות את הלחם שלנו. בסופו של דבר, בעתיד הרחוק, סביר להניח כי ניפתר ממערכת הכסף והמחירים באופן מוחלט, מאחר וקפיצה משמעותית ביעילות הייצור וההפצה תאפשר לחברה שלנו לספק לכל אדם את כל אשר הוא זקוק לו, בעלות כמעט אפסית.

בינתיים, בעתיד הקרוב, שכר ימשיך להיות הדרך העיקרית בה אנשים ישיגו כסף, וניאלץ להמשיך להשתמש במערכת מחירים על מנת להשיג גישה למוצרים ושירותים. אך בהעדר שינוי חברתי רחב יותר, הוצאת אנשים ממעגל העבודה פשוט תוביל לניתוב מחדש של ההכנסה - מהעובדים אל בעלי החברות. העשירים יהפכו לעשירים יותר. לכן, הוצאת אנשים ממעגל העבודה, ללא קריסה חברתית ברקע, תדרוש מהחברה למצוא דרכים אחרות לנתב כסף למחוסרי העבודה. אנשים עשויים יהיו לקבל חלק גדול יותר מהכנסתם בצורה של חלוקה מחדש שתונהג על ידי המדינה: דרך התשלום של הכנסה בסיסית, לדוגמא, או אספקה ישירה של שירותים ציבוריים כמו חינוך, רפואה ודיור. ייתכן אף כי כל אדם יוכל לקבל הקצבת הון בלידתו.

הסדרים מהסוג זה אינם מופיעים מעצמם באורח פלא בעת שמכונות הופכות לחזקות ויעילות יותר. רק פעולות פוליטיות תוכלנה לקדם הסדרים כאלו. וכאן הדברים הופכים מורכבים יותר. בעיה אחת היא שנדרש זמן רב לעיצוב חברתי עצום שכזה על מנת להתהוות ולהשפיע. בעיה נוספת היא שכסף-עבור-כלום הוא אינו בהכרח מה שההמון מחוסר העבודה מעוניין בו.

דיונים פוליטיים ממושכים ממחישים את הבעיה. ישנן דרכים רבות בהן ממשלה יכולה לתת דחיפה לשכר העובדים: העלאת שכר המינימום, הגדלת הסובסידיות, מדיניות הכנסה בסיסית או אכיפת חוקים מחמירה יותר אשר תגן על תעשיות ותכריח חברות גדולות לחלוק אחוז גדול יותר מהרווח עם עובדיהן. באופן מרשים, נראה כי דווקא ארגוני עובדים וארגוני מסחר הם אלו שהכי פחות מעוניינים בהסדרים מהסוג הזה, כמו הכנסה בסיסית למשל, ששוברות את הקשר ההדוק בין עבודה לשכר. זה הופך את אבני הבנייה של האוטופיה העתידית שלנו למורכבות; עלייה משמעותית בשכר המינימום תעזור לעובדים רבים, אך גם תוביל חברות גדולות לחדול מהעסקת כוח העבודה הזול שבו השתמשו בעבר. דבר זה יכריח את מחוסרי העבודה להסתדר בעולם שבו הם גם אינם יכולים למצוא עבודה וגם אין להם את האמצעים הכספיים כדי לא להפוך לעניים.

קל להבין את העדפתם של עובדים. עבודה היא לא רק צורת חלוקה של כח רכישה. היא גם אחד מהמקורות החשובים ביותר של זהות ומשמעות בחייהם של אנשים. אם מקומה של העבודה בחברה הולך להצטמצם, עלינו לפתח מקורות אחרים של זהות ומשמעות. חלקנו נצליח למצוא מקורות כאלו עבור עצמנו: תשוקות לא-כלכליות, התנדבות וכיוונים רבים אחרים בהם פנסיונרים רבים כבר מנוסים. אך רבים מאיתנו ייאבדו את עצמם וידרדרו לייאוש.

מן הסתם, עובדים רבים לא יחושו בנוח עם רפורמות שנועדו להפוך אותם ללא רלוונטיים כלכלית. הם גם לא הצד היחיד שסביר שיתנגד אליהן. חלוקה מחדש משמעה לא רק לקבל - אלא גם לקחת. ובעוד שמספר יזמים מתרתחים לנוכח רעיון כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית ורואים בה רישיון מוסרי להפריע לעסקיהם, נוטרי הטינה כלפי מקבלי הקצבאות מהמדינה הם רבים מספור. עשירי אמריקה כבר עכשיו זועמים נגד "אלו שלוקחים" - אלו אשר מיט רומני תייג כ-47% חסרי התקנה, בקמפיין הבחירות לנשיאות שלו ב-2012, שלא משלמים מס הכנסה פדרלי מאחר והם עניים מדי מכדי לייצר אותו. בסופו של דבר, יהיה צורך לשכנע את בעלי ההון להיפרד מחלק נכבד מהונם, שבמוקדם או במאוחר, יהווה את קצבת הרווחה.

אז מדינות עשויות להחליט שאם אדם רוצה לקבל קצבה מהמדינה, הוא יצטרך לתרום לקהילה בדרך כזו או אחרת. מחוסרי העבודה, למשל, יצטרכו להשתתף בשירות קהילתי או פעילות דומה. גישה נוספת שעשויה להיות מושכת קצת יותר: אלו שעדיין עובדים עשויים להיות פחות ממורמרים על כך שהם מממנים קצבאות שמנות אם ישוכנעו שמחוסרי-העבודה הנהנים מהקצבאות דומים להם מספיק: חברי-שבט, אנשים מרקע דומה (שגורמים סביבתיים שרירותיים הובילו אותם להדרדר - הערת מתרגם) ולכן ראויים לצדקה.

מעניין לשים לב, שבאזורים העשירים של העולם, זו אינה הנדיבות של המדינה בחלוקה מחדש למחוסרי-העבודה שמעוררת את המתיחות החברתית, אלא העובדה שקבוצות חיצוניות - מקבוצות מיעוטים ועד מהגרים ופליטים - הם שמקבלים את אותן הקצבאות.

בניית אוטופיה ללא עבודה, שבה כולם חולקים בשפע, שבה האנשים מסופקים מאיכות חייהם, שבה השלום והשקט אינם נשמרים על ידי כך שמשאירים מגזרים שלמים בחוץ - היא אינה משימה קלה. תהליך ההתגוששות החברתית בנושא כבר החל, והסיבובים הראשונים של המשא-ומתן מדכאים מאוד. אין ספק שבעוד כמאתיים שנים, הכל כבר ייפתר בצורה נהדרת… בהנחה שאנו, שחיים כעת, נצליח לבצע את הצעדים הכואבים הראשונים בתהליך מבלי להרוס את העולם בדרך.

-----------------

רוצים לשמוע איך נוכל לבנות עולם שמתבסס על קידמה ובו כולנו נוכל לממש את עצמנו? רוצים לשמוע איך אפשר לבנות עולם כזה תוך עשר שנים, ולא תוך מאתיים (כשמי יודע אם לא נהרוס את עצמנו עד אז)?
מוזמנים לבוא להרצאה מה טומן בחובו העתיד? שתתקיים ב- מרכז פרויקט ונוס

Photo

Post has attachment

Post has attachment
Photo

Post has attachment
להאמין שאלימות של האדם או החמדנות או הרצון לשלוט היא בטבע החיה, בטבע האדם - זה לבלבל בין חלק מבני האדם לכל בני האדם. בין החברה של היום, לכל החברות האפשריות.
בהיפוך מדהים לאחור, כזה שלא היה מבייש אף לוליין קרקס, להצדיק את מה שיש כמה שחייב שיהיה. דיכוי חברתי הופך לתשובה לאלימות במקום שיהיה מובן שהוא הסיבה לה.
פסימיות בנוגע לאדם משרתת את שימור הסטטוס קוו. היא המותרות של העשירים, שוחד לרגשות האשמה של אלה שאינם פעילים פוליטית. נוחות לאלה שממשיכים ליהנות מזכויות יתר.
שימו לב איך כשמישהו עוזר לקשישה ברחוב, זה אף פעם לא "טוב זה מובן מאליו, זה טבע האדם לעזור לאחיו בני האדם". זה תמיד הדברים הרעים, אלא שמסבירים למה אנחנו לא נתאמץ ונפעל לשינוי.
Photo
Wait while more posts are being loaded