Profile cover photo
Profile photo
Vardhan Le-zuz
45 followers -
vardhan le zuz,
vardhan le zuz,

45 followers
About
Vardhan's posts

Post has attachment
פסקר
שלושה חודשים אחרי שנפתחה מסעדת "הטחנה" בקול תרועה רמה
נכנסו עשרים ושמונה לקוחות בלבד לארוחת צהריים. על השממה בערבים, תחושת הייאוש של
הצוות וחרדת  הבעלים שמע צחי ממוטי, שעזב
במיוחד את "דג ברשת", מסעדת דגים על חוף הים בראשון לציון כדי לעבוד
וללמוד תחת השף גלע...

Post has attachment

איבדתי שליטה על הסחות המסך בכתיבה של רבמכר. יכולות להיות כל כך הרבה סיבות ואף אחת מהן תשנה משהו. אני חייב לזרום עם זה. קיצרתי פרקים והגברתי קצב עלילה, זה המיטב שמסוגל לעשות. השבוע גם עלתה לראשונה האפשרות לא לחכות עד הסוף כדי לפנות אליה, היא שבינתיים לא מזכירים שמה. הארי פוטר אני מת עליך. מחר פגישה בעבודה החדשה. אמא מודיעה שעוד לא יודעים מתי תהיה ההלוויה של ואלה כי משרד חברה קדישא נפתח רק בשמונה וחצי, ככה זה במקומות קטנים היא מסכמת. זה ממש טיפ לעלילה שלי. הגעתי לשלב שכל דבר הופך להיות טיפ, יוצא לתפוס מחסה בחוץ. הו פלורנטין מת עליך

שנתWAWA; קאטהSeFini; פרק א'- פוסט חגים

Post has attachment
לחזור לאריתריאה ולפתוח שם בית ספר ללימוד יידיש / לאוניד פקרובסקי
*תירגמו מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג

לאמא

אני מתכוון לכתוב נובלה על יידיש. כן, נובלה, אותה צורה ספרותית קלאסית שעליה גתה כתב כך: "נובלה היא תיאור של אירוע חריג ויוצא דופן שקרה". ישנן גם הגדרות אחרות לנובלה, אבל אני רוצה לספר דווקא על אירוע חריג ויוצא דופן הנוגע ליידיש. לכן אני מקבל על עצמי את ההגדרה של המשורר הגרמני הגאוני.

והנה, די בכך שאלחש את המלה "יידיש", ומיד נִשמתי נעטפת בחלומות הילדות המתוקים. ילדות מוקדמת מאוד, שהנקודות הבוהקות של זיכרונותיה המקוטעים זוהרות בתוך אפלת החור השחור של העבר.


אני זוכר ממש בבירור את הרגע שבו התודעה שלי, שרק התעוררה אז, קיבלה על עצמה את המנגינה של השפה היידית. אני זוכר את השנה, את החודש ואת היום. זה היה בחמישה במארס 1953. באותו יום תושבי ברית המועצות חשו שהעולם קרס ושקץ היקום זה רק עניין של ימים ספורים. יום קודם לכן מת סטלין, אחד מהעריצים האכזריים ביותר בהיסטוריה האנושית. כיום אנחנו יודעים מי הוא היה באמת וכמה חיי אדם הוא נָטַל. סטלין, שהתחיל להוציא לפועל את תוכנית העברתם של היהודים מהחלק האירופי של ברית המועצות לסיביר ולמזרח הרחוק של המדינה — סוג של פתרון סטליניסטי ל"בעיה היהודית". אבל באותו יום כל המדינה הענקית התייפחה, געתה כולה בהיסטריה של בכי. קרייני החדשות, שדיווחו ברדיו בשידור חי מהכיכר האדומה במוסקבה, חיזקו בקולותיהם המקצועיים ובנימה הטרגית שלהם את תחושת סוף העולם. "הארון ובו גופתו של המנהיג האדיר, מנהיגם של פועלי כל העולם, מובל החוצה משערי הקרמלין. את הארון נושאים חבריו לנשק של גיבור העמים סטלין: מולוטוב, קגנוביץ', בריה, חרושצ'וב... שיירת האבל עושה את דרכה למאוזוליאום של לנין..."

אני, שהייתי בן שש, ראיתי ושמעתי את הבכי הזה, את הצעקות האלה, את ההיסחפות של העם הסובייטי. בבוקר לקח אותי אבא לגן הילדים. זה היה בתחילת מארס. ברחובות נראו עדיין ערימות קטנות של שלג שנמס והאפיר. נטיפי הקרח שנתלו מגגות הבתים כמו מקלות חדים החלו להימס גם הם. אמא הלבישה אותי במעיל חם ועל שרוול היד השמאלית קשרה סרט אבל אדום עם פסים שחורים בקצותיו. אני עדיין שומע את הבכי קורע הלב של הגננות, הסייעות ועובדי גן הילדים. הרדיו פעל בפוּל־ווליום. היו רגעים שבהם זעקות הבכי גברו על הקולות שבקעו מהמכשיר. נוצר רושם שאלמלא הילדים, האנשים האומללים האלה היו חובטים את ראשיהם בקיר וקורעים את בגדיהם. ואיך הרגשתי אני? בכיתי יחד עם כולם! אבל אולי לא בגלל מותו של העריץ סטלין, אלא מתוך פחד מפני האסון הענק והבלתי ידוע שהיה צפוי להגיע.

בערב אמא באה לקחת אותי מהגן. הייתי עדיין לבוש במעיל החם שעל שרוולו השמאלי היה קשור סרט האבל עם הפסים השחורים בקצותיו. בפארק, לא הרחק מגן הילדים, חיכתה לנו סבתא. היא ישבה על הספסל, אמא התיישבה לצדה. הם החלו לדבר ביניהן ביידיש, שפה שלא הבנתי. זהו הזיכרון הראשון שלי מהיידיש. לי, כילד בן שש, קשה היה להבין למה היידיש משפיעה עלי בצורה כל כך מפייסת. מתיקות. ניחוח נעים. אור. אמא וסבתא דיברו בשקט. הן כאילו פחדו לדבר בקול רם ומדי פעם אפילו הביטו בחשש לצדדים. שנים רבות לאחר מכן התגלתה לי הסיבה לחששן: עד מלחמת העולם השנייה, היידיש נחשבה לשפתם של בני המיעוטים — היהודים. אנחנו, היהודים, לא היינו אפילו עם, מכיוון שבברית המועצות היה רק עם אחד, העם הסובייטי. מפלגה אחת, קומוניסטית. מנהיג אחד, סטלין. אבל כמיעוט, הגיעה לנו שפה משלנו — היידיש. תיאטרון בשפה היידית, שני עיתונים ומגזין אחד. בתי ספר שבהם שפת הלימוד היתה יידיש. פורסמו גם ספרים ביידיש, במהדורות מצומצמות. אמא ואבא סיימו לפני המלחמה את לימודיהם בבתי ספר יהודיים. רק שאמא דיברה ביידיש עסיסית מאוד, שבה דיברו בעיירות גיבורי הסיפורים והרומאנים של שלום עליכם, מכיוון שהיא עצמה נולדה בעיירה פסטוב, בפרברי קייב, ואילו אבא — שנולד וגדל בקייב — דיבר יידיש קשוחה יותר, מוקפדת, ספרותית.

הכל השתנה אחרי המלחמה. האנטישמיות של הנאצים, הבוערת משנאה, עוררה בנשמותיהם של האנשים הסובייטיים את האנטישמיות הסובייטית, שתמיד היתה נוכחת אבל רדומה, וששורשיה היו נטועים עמוק בתקופת הצאר, תחום המושב, פוגרומים והתעללות יומיומית ביהודים. נסגרו בתי ספר יהודיים וגם תיאטראות. עיתונים הפסיקו לצאת לאור. יהודים החלו לחוש לא בנוח. היידיש נהפכה משפתם של בני המיעוטים לשפה כמעט אסורה, של יהודי ברית המועצות הנרדפים והשנואים. זו הסיבה שאמא וסבתא, כשהן דיברו יידיש במקומות ציבוריים, עברו לדבר כמעט בלחש.

אבל התחושה הרחוקה הזו, מהילדות, שלפיה יידיש היא משהו קסום, אגדי, מאגי, נשמרה אצלי עד היום. ועכשיו, בישראל, כשאני שולט באופן יחסי בשפה העברית, אני יכול להשוות בין שלוש השפות האלה: יידיש, רוסית ועברית. באמצעות מאמצים אינטלקטואליים מסוימים אני יכול להבין למה אז, בשנת 1953 הרחוקה, ביום מותו של סטלין, על הספסל בפארק, כשאמי וסבתי דיברו ביניהן יידיש בלחש, השפה הזו הדהימה אותי ועוררה בי אהבה עצומה, שהכוח שלה מלווה אותי עד היום, כבר למעלה משישים שנה.

נתחיל בשפה הרוסית. זו שפה עשירה מאוד. פושקין הגאון חולל מהפכה כאשר הפך, במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, את השפה שהיתה שייכת לימי הביניים — השפה הסלאבית הכנסייתית, הקפואה, נטולת הגמישות וחסרת היכולת להתפתח — לשפה פלסטית, רב־ממדית, הזוהרת בצבעים בוהקים ומתנגנת בצלילים וירטואוזיים ועדינים. המהפכה הזאת של פושקין איפשרה לגאונים אחרים של הספרות הרוסית, כמו גוגול, טורגנייב, טולסטוי, דוסטוייבסקי וצ'כוב, להפוך את השפה לזורמת ומושלמת כך שנהיה אפשרי ליצור בה יצירות מופת ספרותיות בעלות מחשבה אסתטית ופילוסופית עמוקה. לא בכדי כתב ניטשה ב"דמדומי האלים": "דוסטוייבסקי הוא אחת התגליות המאושרות בחיי..."

במבט ראשון, העברית אינה עשירה כמו הרוסית. אבל היא לא זקוקה לעושר המוחשי, הנראה לעין. זו שפה יוצאת דופן ומיוחדת במינה. היא בעלת מלכותיות פנימית ועוצמה. בעלת כוח שעולה אולי על כל השפות בעולם. כשהגעתי לישראל והתחלתי ללמוד עברית היה לי קשה מאוד להשתלט עליה כאדם נטול כישרון לשפות. הייתי ממש "נחנק" מהשפה הזאת. וכשילידי הארץ דוברי העברית, שקלטו במהלך חייהם כמה וכמה גלי עלייה, ראו מולם איזשהו פרופסור לא צעיר, עולה חדש, שמנסה ללא הצלחה וללא תקווה לבטא בעברית את המחשבות שלו, הם אמרו במידה מסוימת של גאווה: "עברית שפה קשה". כאילו הקושי של השפה זו תכונה הכרחית לייחודיות שלה! ואני, שנכשלתי באופן קטסטרופלי בלימוד העברית, הייתי חוזר אחריהם: "כן, עברית שפה קשה!" היום אני לא חושב כך ובטח שלא אומר את זה. עברית שפה גאונית. וכל מה שגאוני — הוא פשוט!

בזמנו, כשקראתי את התורה ברוסית, נדהמתי מתכונה לינגוויסטית ופילוסופית מסוימת. לא הצלחתי להבין מנין קיבלו הטקסטים האלה, בשפה הרוסית, כזאת דינמיקה, כזה להט, כזאת אנרגיה, שאינם אופייניים לה. כזאת לקוניות. איפה הצבעים והעושר המילולי של השפה הרוסית, איפה להטוטי המשמעות האינסופיים? הגעתי למסקנה שמכיוון שהספר הזה הוא קדוש, אפילו בתרגום מעברית לרוסית, הקדוּשה יוצאת מתוך דפיו בצורה של מחשבות נסתרות ולקוניות. אבל כאן, בישראל, הבנתי שזה לא בגלל המחשבות אלא בגלל השפה. הרי אוסקר ויילד אמר: "השפה היא האם של המחשבה, לא בִתה". השפה! השפה! אִם לשפה הרוסית נחוצים, לקיום מלא ומאושר, שמש, רוח, אור, שמים, עצים ודשא על מנת לתאר בהשתאות את העולם שמסביב, העברית פשוט אינה זקוקה לכל זה. אם הרוסית מרחפת ברקיעים אסתטיים נשגבים שבהם כחול השמים מתחרה עם הגוון המעודן והחלבי של העננים — העברית נמצאת לא רק בחלל אחר, אלא בממד אחר. שם אין כבר שמים, אין עננים ואין אפילו אור. כדי להתקיים העברית לא זקוקה (בניגוד לרוסית) לים, לאוויר ולחלמון האדמדם של השמש, השוקע בתוך הים. בדומה לאלוהים, היא המקור של עצמה. כשדוסטוייבסקי רצה להסביר איך הוא מדמיין את אלוהים הוא השקיע בכך חמישים עמודים והשתמש בכמות עצומה של מונחים, בעוד שהמלה העברית "אלוהים" מסבירה כבר בעצמה את כל המושגים האלה. לכן, כאשר אומרים לי היום "עברית שפה קשה" אני מניע בראשי לשלילה ואומר: "עברית שפה קדושה!" הם מחייכים: "נראה לך?" הם מתכוונים כנראה לעברית המודרנית של הרחוב, זו של הסוחרים בשוק הכרמל או של אוהדי בית"ר ירושלים. ואני מציג בפניהם הוכחות לקדוּשה של העברית, הוכחות שקשה מאוד לשלול.

"באיזו שפה לדעתכם דיבר אלוהים עם אברהם אבינו?"

"אתה חושב שבעברית?" הם עונים לי בשאלה.

"אני לא חושב, אני בטוח! וגם עם משה רבנו, כשאלוהים מסר לו את לוחות הברית!"

והנה את, היידיש שלי. כשאני כותב על יידיש, לבי מתחיל להלום בחוזקה. שפה נרדפת של יהודים נרדפים. ולמרות העליבות המדומה שלה — היא אחת הגדולות! שפתם של נביאים חסידיים המלאה בחוכמה אינסופית, בכאבם של עניי העיירה המתייסרים בתחום המושב. השפה של אמי, אשר את דמותה אני רואה עכשיו לנגד עיני. שפתם של מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם הגאוניים. סבא שלי, פייסי החכם והמפולפל, האמין בחופש שהבטיחו הבולשביקים ובשנת 1919 התפקד למפלגה הקומוניסטית. הוא הצטרף לשורות הצבא האדום, לקח חלק במלחמת האזרחים ואחר כך נלחם נגד הבנדיטים הלאומנים האוקראינים. על אומץ הלב והגבורה שגילה הוא קיבל חרב עם ידית מוזהבת. בתקופת הטרור של סטלין הוא הבין את חומרת המצב ונמלט אל תוך השפה היידית, שפת אמו, מחפש בה הצלה מהסיוט שהתרחש סביבו. בדומה לאנוסי ספרד — סבא שלי היה קומוניסט כלפי חוץ, אך בערבים התפלל לאלוהי היהודים וקרא את שלום עליכם ביידיש.

מאוחר הרבה יותר, בזמנו של חרושצ'וב, תירגמו את יצירותיו של שלום עליכם לרוסית והוציאו אותן לאור במהדורה מוגבלת. אבי השיג בקושי רב את הספרים האלה. קראתי את שלום עליכם ברוסית והייתי מלא פליאה. נהגתי להגיע לסבא ולשתף אותו בהתפעלותי. סבא היה אומר לי: "בתרגום של ספרי שלום עליכם הרבה דברים הולכים לאיבוד. המלים שלו, המחשבות של חוכמת העם, מחשבות פשוטות אך יחד עם זה עמוקות. אבל בעיקר ההומור שלו! הומור יהודי אמיתי. אתה יודע מה ההבדל בין שלום עליכם לבין הומוריסטנים גדולים אחרים, כמו מארק טוויין, למשל? הומור נולד בדרך כלל מעודף שמחה, מאופטימיות, מתוך הרגשה נפשית טובה. ואצל שלום עליכם ההומור מקורו בדמעותיהם של אנשי העיירות הפשוטים, הדלפונים, המוכים והמתבוססים בדמם. כששלום עליכם, שכונה 'הסופר היהודי הלאומי', היה מגיע לאיזושהי עיר קטנה באוקראינה או בבלארוס, כבר בתחנת הרכבת היו מחכים לו אלפי יהודים ונושאים אותו על כפיהם עד הבניין שבו היה אמור להרצות או להקריא את הסיפורים שלו..."

שלוש שפות! אחת עדיין מרחפת בשמים, כובשת את כולם בצבעיה המרהיבים ובזוהר הייחודי שלה. השנייה — קדושה, יחידה במינה בין כל השפות, כבר מזמן הפכה למיתוס וייתכן ששוכנת ליד כיסא הכבוד. והשלישית? היידיש האומללה שלי! ברגעייך הטובים ביותר גם את ריחפת בשמים וזהרת בכל הגוונים של גאוניותך, או שכמעט השתווית לאותה שפה אלוהית שבספרי החסידים הקדושים. והיכן את עכשיו? אולי סיימת למלא את תפקידך וכבר אין צורך שתפסעי יחד עם עמך בדרכים האינסופיות של מזרח אירופה, מַקנה השראה ומעודדת את העם בדרכו הגורלית לארץ ישראל? היידיש שותקת. האומנם מת יחד עם אמי? האם הסתלקת יחד עם אותו דור שבעיניו היית האוצר היקר מכל? ואם את עדיין חיה, ונושמת בקושי, כיצד אפשר להצילך?

הנה, כך! כעת אני עובר לחלק הסופי של הסיפור, שבו, אם לחזור שוב למלותיו של גתה, יקרה אירוע חריג ויוצא דופן, שבן רגע הופך סיפור רגיל לנובלה.

אני יושב במקום עבודתי כשומר בלובי של בניין ברחוב דובנוב 10 בתל אביב. בחוץ ממוקם בית הקפה של רונן, "אלתרנתיב" (וכמו שרונן תמיד אומר לי: די באזכור אחד של שמו או של בית הקפה שלו בנובלה שלי, ואני מקבל בחינם צלחת סלט, כוס קפה הפוך וקרואסון עם גבינה). בבית הקפה מועסק עובד מאריתריאה בשם אַפְּטוֹם. שנתיים בארץ. העברית שלו מצוינת. מכאן אני מסיק שיש לו כישרון לשפות. הוא נשוי ולאשתו קוראים יוּבַאט. יש להם שני ילדים. בקיצור, העובד האריתראי אפטום נכנס בוקר אחד ללובי ושואל: "תגיד, אתה יודע משהו על השפה הזאת, יידיש?"

"ועוד איך אני יודע!" אני עונה לו. "זו השפה שבה דיברו יהודי אירופה, שמכונים גם 'אשכנזים'. ומאיפה אתה שמעת עליה?"

"אתה מבין", אומר אפטום, "אשתי מנקה דירה ברחוב שלום עליכם בתל אביב. גר שם פרופסור לשפה הזאת. אגב, מי זה שלום עליכם הזה?"

"זה סופר יהודי גדול, שכתב ביידיש".

"עכשיו הכל מסתדר", מחייך אפטום בחיוך שחושף שיניים צחורות. "זה כל כך סיקרן אותי. רחוב שלום עליכם שבו עובדת יובאט, הסופר שלום עליכם, היידיש... תגיד, היא שפה קשה?"

"לא, לא קשה. אפילו קלה יותר מעברית".

"אולי תסכים ללמד אותי את השפה הזאת?"

הרהרתי בדבר. בחור אריתראי שכל כך מתעניין ביידיש! למה לא? אם כי החסידים חושבים שהיידיש היא שפה קדושה, כמו העברית, וטוענים שהגויים לא צריכים לדעת אותה. אבל אמא סיפרה לי שהאוקראינים שחיו בעיירה לצד היהודים שלטו היטב ביידיש ודיברו בה בצורה שוטפת.

"נו", אמרתי לאפטום, "בוא ננסה".

כל בוקר, חצי שעה לפני תחילת יום העבודה בבניין שבו אני עובד ולפני פתיחת בית הקפה שבו עובד אפטום, לימדתי אותו יידיש. הסתבר שלבחור האריתראי יש זיכרון פנומנלי. הוא למד עשרות מלים ביום, וכעבור חודש כבר היה מסוגל לקרוא את תחילת הרומאן של שלום עליכם "מוטל בן פייסי החזן": "אני מוכן להתערב אתכם על כל סכום שתרצו, ששום איש בעולם לא היה שמח באביב החמים והמאיר שלאחר הפסח כמו שהיינו אני, מוֹטְל בנו של החזן פּייסי, והעגל של השכן, שקוראים לו מֶני (אני, מוטל, הוא שקראתי לו מני)".

כעבור חצי שנה אפטום כבר קרא את כל הרומאן "מוטל בן פייסי החזן", את "סיפורי רכבת" ואת "סיפורים לילדים". הוא השתלט כל כך יפה על היידיש שהחלטתי להפגיש אותו עם מומחה גדול ליצירותיו של שלום עליכם, חוקר הספרות אריה פלדמן. מהיכן אני מכיר אותו? הוא מגיע מעת לעת לקליניקה הקרדיולוגית של קופת חולים מכבי הממוקמת כאן, בדובנוב 10, בקומת הכניסה. הוא פציינט של הקרדיולוגית הנפלאה דוקטור בלה קויפמן. אריה בעצמו ניגש אלי, אל השומר, הציג את עצמו ואמר שהוא קורא בעיתון "הארץ" את הסיפורים שלי.

יום אחד, כשאריה פלדמן הגיע לדוקטור בלה קויפמן, קראתי לאפטום האריתראי. הם שוחחו ביניהם ביידיש. לאריה יש אוזן רגישה מאוד ליידיש המיוחדת של שלום עליכם. הוא נדהם כששמע בשפת הדיבור של אפטום ביטויים שונים, ולפעמים קטע שלם, מתוך הפרוזה של הסופר.

"מאיפה אתה מכיר את המלה הזאת?" אריה פלדמן קטע את אפטום.

"אהבת?" שאל האריתראי, "גם אני! זה מתוך 'סיפורי רכבת', ליתר דיוק: מתוך סיפור מספר 3, 'תחנת ברנוביץ''. וכל הקטע נשמע ככה: 'היה בוקר. האנשים קמו משינה טובה, התפללו, חטפו משהו לאכול והיו שרויים במצב רוח נפלא, שמחים לשוחח'..."

אחר כך אפטום סיפר לאריה שיש לו חלום: לחזור לאריתריאה ולפתוח שם בית ספר ללימוד יידיש.

"תיסע!" אמר אריה, "ואנחנו נעזור לך".

אחר כך קרו הדברים הבאים: רשות האוכלוסין וההגירה של ישראל העניקה בשמחה רבה לעובד הבלתי חוקי אפטום, לאשתו יובאט ולשני ילדיהם סכום של 4000 דולר כדי שיחזרו לאריתריאה. כשאפטום שב הביתה הוא פתח בהתחלה קורס של חודשיים, ואחר כך בית ספר שבו מלמדים יידיש במשך שנתיים. יש לציין שהביקוש היה עצום. התלמידים המוכשרים ביותר של המחזור הראשון התחילו אחר כך ללמד בעצמם, נפתח בית ספר שני ובהמשך גם שלישי. יותר ויותר אנשים החלו לדבר יידיש. אם זה יימשך ככה היא עוד תיהפך להיות השפה הרשמית השנייה באריתריאה. ואחר כך היא אולי תגיע גם למדינות האפריקאיות השכנות.

היידיש תקום לתחייה באפריקה! ואחר כך תהפוך לשפה בינלאומית בכל העולם. מכיוון שביידיש, שלא כמו בשפות אחרות, אפשר לבטא בצורה מושלמת ועם עומק מדהים אהבה וחמלה לאדם ולאנושות.

*המשפט מ"מוטל בן פייסי החזן", תרגום: אברהם יבין, הוצאת עם עובד, 2007.

Post has attachment
כתבים י"ב, סיפורים ורומאנים קצרים 1921-1919, מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן־גריון), בעריכת אבנר הולצמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם בית שלום עליכם, 2015, 256 עמודים

במלחמת העולם הראשונה, ברוסיה לפני המהפכה הבולשביקית, עשה סוחר עורות יהודי צעיר בשם שטיבֶּל הרבה מאוד כסף ממכירת נעליים וציוד לצבא הרוסי. הממון שצבר עורר אותו לפנות לסופר הנערץ עליו ברדיצ'בסקי, שישב בשנות המלחמה בברלין וכבר התכוון להישאר בכתיבתו הגרמנית ולעזוב את העברית. מרוסיה המהפכנית — פרץ של תרבות עברית חגג בה — פנה שטיבל וביקש מברדיצ'בסקי לחזור ולכתוב בעברית. הוא ישלם לו.

הסופר מצדו, עייף ועני, משכיל ובעל עושר תרבותי שקשה לתאר, רצה רק דבר אחד: ששטיבל יממן הוצאה לאור מחדש של כל כתביו לעברית. לא עתיד רצה, אלא לסכם את עברו. שטיבל אכן הקים הוצאת ספרים שהחלה להוציא את כתבי הסופר הגדול לאור, ואילו הסופר, את מעט השנים שנותרו עד מותו, ניצל כדי לנסות ולכתוב רומאנים. האחרון שבהם, "מרים", חותם עכשיו את כרך י"ב.

על "מרים" כתב מנחם ברינקר ז"ל בספרו האחרון: "מרים היא היצירה הסיפורית המקיפה ביותר בקורפוס של מי"ב. היא גם היצירה שזמן חיבורה הממושך ביותר ואף היצירה המאוחרת ביותר של מי"ב, שאת הפרק האחרון שבה הכתיב מחברה על ערש דווי, ימים אחדים לפני פטירתו" (מנחם ברינקר, "הספרות העברית כספרות אירופאית", הוצאת כרמל, 2016). אבל אני רוצה לחמוק מעיסוק ביצירה הספציפית הזאת לטובת שני מפתחות שאני מבקש למצוא בכתיבה של ברדיצ'בסקי. תחילה העברית.

הנה העברית בת מאה השנים של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ב"מרים" (1921): "כּי גוֹסס איש עברי ונוֹטה למוּת, ימהרוּ בּעלי חברא־קדישא לעמוֹד עליו בּעת יציאת־נשמה; וכי ישבּוֹק חיים, מניחים נוֹצה על חוֹטם הגוֹוע, ואם לא תנוּע, אוֹת הוּא כּי הנשמה הלכה לה למקוֹם מחצבתה והגוּף הוּא בּן־קבוּרה. מפשיטים את כּוּתנתוֹ, רוֹחצים וּמטהרים אוֹתוֹ כּדת, מלבּישים אוֹתוֹ תכריכיו שנתפרים בּמהירוּת, משכּיבים אוֹתוֹ על הארץ, מכסים אוֹתוֹ בּשׂמיכה וּמדליקים שני נרוֹת למראשוֹתיו... ההבדל בין שוֹע וּבין דל הוּא רק בּמספּר המלַווים ההוֹלכים אחרי המיטה. מכבּדים עשיר ורב בּעמוֹ, מכבּדים מעט גם בּעלי־בּתים שמתוּ, לא כן גוֹרל בּני ההמוֹן".

לשון המקרא משתלבת בעברית החדשה, אבל משהו חדש, "נורמלי", מתייצב כאן. יצאנו מהספרות הזאת, מהלשון שלה, למרות הארכאיות המסוימת בפסקה המצוטטת. כך אני מבקש להציג את כרך י"ב של כל כתבי ברדיצ'בסקי, כתבים שפרופ' אבנר הולצמן ערך במשך שנים. הכרך הזה כולל את יצירותיו האחרונות של הסופר, אותן כתב כבר בשנים שבהן הפך את הגרמנית לשפת הכתיבה שלו ויותר מכל אחד אחר גירְמֵן את העברית הספרותית (משפטים כבולים ושימוש בלוואי מסתעף או במשפטים טפלים מורכבים, כל אלה יובאו לעברית הספרותית מגרמנית וספק אם האנגלית מסוגלת לתרגם מהגרמנית כדרך שמתרגמים מגרמנית לעברית, לא במעט בזכות דור "התחייה" המְגַרְמֵן).

זה המפתח הראשון. אחזור אליו. אבל אגע במפתח השני, היותר מוכָּר, אם גם באופן קלישאי, והוא נכרך ב"שנאה העצמית היהודית". אתן דוגמה מהסיפור "מחניים" (1900). כך מתאר ברדיצ'בסקי את הגיבור: "לפנים היה כולו רק בן לנחלת־אבות, והיה שומר משמרת אבות, ועתה יצא מחוּץ לתהומם ועמל הוא לבטל כל מה שרכש לו בין החומות... הוא יצא מאפלה לאורה, מעבדות לחרות; ובן־חורין זה מתגורר בקרן־זוית דלה, לו לחם מעט וספרים הרבה". ובהמשך: "ספרים עבריים אינו קורא עוד, כמנהגו, ואת תפיליו וסידוּרו שכח במתכוון באיזה מקום, למען יהי נקי מכל נכסי היהדות ובדרכיה לא ילך עוד". ושוב, בהמשך: "ובכל זאת אינו יכול לשמוע את השם 'מתבולל' בלי צער הנפש, ולבו ייצא על השקר שבאותה נפש... מאומה לא נשאר איתו מעַמו — ובן הוא לעמו... מוחו נתרוקן מנחלת־אבות, ולבו עודנו נעוץ בקִבְרַת אבותיו".

כמה שנאנו בתיכון את הנרטיב הזה. מ"המתמיד" עד לספרות הציונית בת ימינו, תמיד היה שם חיבוט נפש הקשור בקולקטיב וביציאה ממנו ובאי היכולת לצאת ממנו. כל האנרגיה הוקדשה ל"עניין הגדול". ובכל זאת, ברדיצ'בסקי עומד על עוד אספקט אחד באמצעות הגיבור, עולמו המסוכסך המלא משטמה אל עצם אי יכולתו לעשות משהו, לחיות חיי יצר, לחיות חיים של ממש. שנאה עצמית זו איננה פן פסיכולוגי כמו שהיא עולה מהספרות הזאת, אלא משהו מִבְני, יהודי, יהודי־אירופי.

כך מסביר המספר בהמשך הסיפור באמצעות התודעה של גיבורו: "הוא אינו חושב על אודות היהודים והיהדות. נפשו נתונה להמונה של רוֹמי ולסָבי דבֵי אַתוּנה (חכמי אתונה הקדמונים), לדבריהם ישַבֵּר יותר מאשר לנביאי ישראל; אבל הנה אותם הנביאים היו והגידו נבואתם ומסרו דברים סותרים לרחשי נפשו. והוא מצטער על אותה סתירה, מצטער על נחלת אבותיו להיותם אבותיו..."

עמוס עוז, למשל, שקיבל על עצמו מהרבה בחינות להיות יורשו של ברדיצ'בסקי, "הסתפק", לטעמי, באותו ממד יצרי חסום, מבוהל, משתוקק ונרתע במקום "השנאה העצמית" הסוציולוגית, ההיסטורית, שברדיצ'בסקי שם עליה את האצבע. זה חשוב, משום שיהודים לא היו אף פעם "אירופאים", אלא זרים המשתוקקים לאירופה.

באחד ממאמריו המוקדמים כתב ברדיצ'בסקי: "ראוי לשים לב לחיזיון זה, לאפשרות חיזיון זה בגטו. פה, רק פה, פוגשים אנו אנשים, אשר אך תיפקחנה עיניהם מעט לדעת ולהשכיל, תיכף תבוא בהם על־ידי זה טינה רבה לעמם ולמסורת אבות, והם חושבים את כל קודשי האומה ואת האומה גופא כאסורים (כאזיקים) על ידיהם, כאויבים לחייהם ולכל משאת־נפשם. חיזיון כזה כמעט שאינו נמצא אצל כל אומה ולשון. שָמָּהּ אפשרית רק מלחמת הדעות מבפנים, שמה, לכל היותר... אבל כל השכלה וחירות לא הביאה אצלם שום משטמה לעם בעצמו".

מהו באמת המקור למונח הסוציולוגי־היסטורי הזה "שנאה עצמית"? אנסח אותו בקצרה (ובאמת אין לו דבר עם הקינטורים שמקנטר הימין את השמאל כי הוא משותף כמעט לכל היהודים): האמנציפציה של היהודים באה מבחוץ, מטעמו של נפוליאון, של הקיסר הפרוסי, כולל הציווי "היעָשׂוּ מודרנים!" (למרות כל המאמצים להצביע על המקומות שבהם החלה "האמנציפציה של היהודים" מתוך עצמם). יצאנו מצלע האבחנה של "היות יהודי באוהליך" ובה בעת "היות אדם בצאתך", ובכך קיבלנו בירושה, מבחוץ, תמיד מבחוץ, את המשוואה "יהודי אינו שווה אדם". מכאן ייסורי "המודרניזציה" או ה"חילון", שאף פעם לא נפרדו מהכשל להיות "מערבי", שמשמעו להיות נוצרי (אהבת הציור, המוסיקה הווקאלית, תרבות הרוק, פיסול) ולו גם "נוצרים לשעבר".

מאז ממלא תפקיד מרכזי בחיינו המסמן הגדול שמבחוץ, ההפרדה בין "האחרות" שלנו לסובייקט המערבי, והיא חוצה אותנו, לא בין "מזרחים" לאשכנזים" (שהרי בערים הגדולות של המזרח והמגרב הקדימו את יהודי מזרח אירופה בהיוודעות ל"מערב"), אלא היא חוצה אותנו בין "יהודים" ל"בני אדם אוניברסליים". האחרוּת הזאת אל מול הסובייקט (מערבי, תמיד), רק חנוך לוין ורק בקומדיות שלו היטיב לתאר (ולפיכך מנו בדמויותיו שוטים רבים את התואר "גלותיות").

ושוב ברדיצ'בסקי: "ה'השכלה' אצלנו לא היתה רק מלחמת־הדעות ובקשת חירות המחשבה, כי אם בה התגשם החפץ לפרוק מעליה את עול האומה ולהילחם כנגדה, כמו נגד אויב מבחוץ". עד כאן מה שאפשר לומר לא על הפסיכולוגיה של דמות הספרות בדור ה"תחייה", אלא על הסוציולוגיה שלה ועל ההיסטוריה שלנו. ואני מבקש לחזור אל המפתח הראשון, שבו פתחתי, כדי להמליץ על ברדיצ'בסקי כסופר שצריך לקרוא בו: העברית.

הנה, פסקה שרוברט אלתר, חוקר הספרות העברית מברקלי, מביא בספרו "המצאת הפרוזה העברית" (שלא תורגם לעברית וחבל) מתוך הסיפור "מחניים": "רק צדקה הם מבקשים ממנו, גם מתנגדיו ומוריו, והוא נותן לכולם מִסַת־יד בפנים שוחקות. להתפּלל אינו הולך כלל, כל הימים אשר הוא יושב בעיר מולדתו; ולַכּל מובן שככה הדבר צריך להיות".

אומר אלתר בחיבורו את מה שנכון מאז ברדיצ'בסקי ועד ימינו (אם הטקסט לא עבר את ידיהם של העורכים): "לעברית הקלאסית יש הרבה יותר גמישות ביחס לסדר של הנושא והנשוא, מאשר לאנגלית המודרנית, כך שההיפוך התחבירי בתחילת המשפט הראשון, אינו נשמע פולשני במיוחד. מכל מקום... התחביר אמור ללכת בעקבות התנועה של המחשבה: 'רק צדקה הם מבקשים', ואז במחשבה שניה, פרשנית, מצורפת ל'הם' 'גם מתנגדיו ומוריו'". והנה, במשפט השני מגיע מושא המחשבה ואנחנו מקבלים משפט שתורגם מיידיש אבל הפך להיות חלק מהדיבור העברי ומשתלב במשפט העברי: "להתפּלל אינו הולך כלל". הנה מה שאני מבקש למצוא בספרות הישנה הזאת: את עושר העברית, העושר התחבירי של העברית. ראו כמה עשירה כבר העברית, כמה שכבות של שפה יש בה.

מעט מדי סופרים עברים מסוגלים להתחבר, בצורה כלשהי, למסורת שקדמה להם. אין זו רק הבערות, אלא משהו שדור התחייה "לא הביא בחשבון", את המדבר הציוני. ספק אם המפעל הגדול הזה של הוצאת ברדיצ'בסקי מחדש לאור תציל את היער הרך שיבש. ובכל זאת, לקראת סיומו של המפעל הענק הזה (עוד שני כרכים), ראוי להריע לאבנר הולצמן. תודה.

Post has attachment

If you have good will, ability 2 laugh & forgive yourself reading aloud text, maybe your first date with it, & an interest in Irish style mingling, than you are eligible to be part of Ulysses’ Read’ ALOUD Human Chain
How does it work: at 8am, the hour where the story begins, the Read’ALOUD will begin. Every participant will toast real or symbolic glass and read for 10 minutes from home, web, social networks (skype & whats up counts) or one of the official Read’ALOUD venues
Technical details & list of Read’ALOUD facilitators will be announce shortly

Post has attachment
התלהבותו מחד של אבא מהראיון עם ציפר ב'ישראל היום' בשיחה שלאחר הסדר העניקה נופך פרברטי מעודן למערכת יחסי עם עיתון 'הארץ'. שלילת זכויות הכניסה לאתר, סגירת הפרצות עד שאפילו לקפה דה מרקר מעקלים לי סיסמא מקשים עלי לוודא שהנה, שוב לא זכיתי בתחרות סיפורי הארץ. אלגוריתם שומר סף שונא אותי, לא נותן לי זמן קריאה לחמש שורות שמגיעות לי, נדמה לי, לפי חוק. מיד שפותח קישור משלל ההיצע משתלח בי ריבוע כחול ציוני שמאפיר את המסך. בטוח לא זכיתי במקום ראשון ושני ובכלל, נוח לי להאמין שמתוך נימוס יקי היו מודיעים לי.  
#טמבור חג פרק א'
#סיפוריםשהארץלאאהב

Post has attachment
גנבו את החסקה
גנבו את החסקה כששמעה את זרחי צועק ’’גנבו את החסקה’’ נחרדה  וגופה התכווץ, הודף
את המכה שהידיעה הנחיתה עליה. עד שזרחי חצה בכבדות את הרחבה, שהפכה בגלל השיפוצים
למסלול מכשולים, והגיע אליה, כבר הגתה דרך מוצא עקלקלה, כזאת שתשתמש בהעלמות החסקה
כמנוף לאיחוד בין לבב...

Post has attachment
בוא אלי
שמעון בר ועליזה קאשי
מילים: יעקב שבתאי
לחן: אריה לבנון



קריר היה והשמיים עמוקים,
כשיצאתי, בת, אל ארץ הצוקים,
רציתי ללטף ראשך בכר,
אך הם קראו בשמי העבר המדבר:
"בוא אלי, בוא אלי,
בוא אל המדבר, אל המדבר."

הרוח סערה, בוערת בדרכים,
הרחק, הרחק מכאן הילדים בוכים,
חשבתי עוד אצא אל השדות,
אך הם קראו בשמי מכל הואדיות:
"בוא אלי, בוא אלי,
בוא אל המדבר, אל המדבר."

אבק, אבק לבן, ותהום ואבנים,
ליד ביתנו, בת, פורחות השושנים.
עייפתי, בת, אני צמא מאוד,
אך הם קראו אלי מכל התהומות:
"בוא אלי, בוא אלי,
בוא אל המדבר, אל המדבר."

מעבר המדבר המת היום גווע,
בחלוננו עוד שעה של אהבה,
אני רוצה ללחוש: "ליל מנוחה",
אך הם קוראים בשמי מתוך החשיכה:
"בוא אלי, בוא אלי,
בוא אל המדבר, אל המדבר."

פתאום חשך הכל, שחור כשער ראשך,
רציתי עוד לקום, רציתי לחייך,
יודעת את, הרוח כאן קרה,
והם שתקו פתאום, ואיש כבר לא קרא:
"בוא אלי, בוא אלי,
בוא אל המדבר, אל המדבר." 

Post has attachment
מילים: יעקב שבתאי
לחן: עממי אידי



חלפו להן שנותי ללא תועלת 
מדוע זה סובבת את ראשי? 
יכולתי כמו כולן כבר למצוא לי חתן 
וגם להינשא כבר, חי נפשי 

לשאת אותי הבטחת ונשבעת 
הן רק לך חיכיתי בבתולי 
מדוע זה הכלמת פני, לא אדע 
או שמא אכזבתיך? אללי! 

או שמא הנדוניה מעכבת 
אמי תמכור ביתה למעני 
ושנינו, אהובי, במהרה נינשא 
כי רק אותך אוהַב בכל לבי 

ושמא הייחוס שלי מפריע? 
סבי היה גם רב וגם שוחט 
אבי שלי היה היפה בגברים 
הו, בוא אל החופה, כי בא מועד...

Post has attachment
עודד כרמלי:

הנה סיפור שלא יתיישן לעולם: משה שמיר וגאולה כהן, שני ח"כים שפרשו מהליכוד על רקע הסכם השלום עם מצרים, הקימו את תנועת "התחייה", שהתמודדה לראשונה בבחירות 81'. והם חיפשו סמל לקמפיין. מישהו ציוני-צברי כזה, שיסמל את המאבק בנסיגה מחצי האי סיני. זה היה לפני שאטרסטוק, אז אנשי "התחייה" עברו על אלבומי תמונות ישנים. באלבום חגיגות העשור של מדינת ישראל הם מצאו את מבוקשם: עלם חמודות מסוקס, חניך "השומר הצעיר", שבלוריתו מתנופפת ברוח. הם הוסיפו לנער דגל ישראל, ויאללה – לשלטי החוצות.
הבעיה: אותו נער היה הסופר השמאלן והתל אביבי יעקב שבתאי. שבתאי עצמו מת מהתקף לב חודשיים אחרי בחירות 81', עם או בלי קשר לכך שדיוקנו התנוסס ברחובות בכרזות של "התחייה".
Photo
Wait while more posts are being loaded